זה החלק שקשה לעיכול שכתבתי עליו בתחילת דבריי.

מנקודת מבט של רווקה, אני יכולה להעיד שבכל שלב, בכל סיבוב, עלו שאלות וספקות בד בבד עם דבקות במטרה.
בואי נתחיל בשאלה הגדולה מכולן: האם אני רוצה את זה בכלל? בכל פעם מחדש, למרות שהרחם בוער ורוצה "לאפות", השאלה הריאלית הזאת קיימת: האם אני מסוגלת לעשות שינוי של 180 מעלות ולהפוך לאמא בגיל מבוגר אחרי שנים שנהנתי לי ב"לבד" שלי, בלי מחוייבות מיוחדת, חוץ מלילדים הפרוותיים שלי, ועוד לבד? האם אוכל להתמודד עם זה נפשית? האם יעמדו לי כוחותיי הפיזיים? האם אוכל לעמוד בזה כלכלית? מה יהיה אם אמצא את עצמי בלי עבודה? ממה נחיה? באיזו רמה? אני מייעדת לילד שלי חיים עניים? אז בת כמה אהיה כשהם יעלו לכיתה א'? תיכון? צבא? אוניברסיטה?

ואלה שאלות לגיטימיות לחלוטין וחשובות. אז יש כאלה שעושות תכנית עסקית רצינית ונערכות לקראת הבאות. הלוואי והייתי מאורגנת ומחושבת כ"כ. יש כאלה שכל השאלות הללו בכלל לא עולות אצלן, אם זה מתוך אמונה ש"הכל יהיה בסדר", אם זה מתוך ידיעה שיש להן תמיכה נפשית, עזרה וגב כלכלי מהבית או מכל מקור אחר, או אם זה סתם מתוך התעלמות ורצון כלכך עז לילדים שדבר לא יערער אותן.

ואז מגיעות שאלות נוספות..אם כבר להתפלסף ולחפור לעצמך, אז עד הסוף. כל, אבל כל שאלה אפשרית, שמבקרת את חייך ובחירותייך עד כה – עולה. אנחנו חזקות בביקורת עצמית והלקאה עצמית, נכון? מי שלא, שתרים יד – אני פונה אל הלב שלך – למדי אותנו איך לא, בתחינה ממך!

דוגמאות לשאלות ביקורת והלקאה עצמית:
• איך הגעתי למקום הזה לעזאזל?
• למה לא יכולתי להתעסק בזה בשנות ה-30 בחיי ולמצוא זוגיות בריאה?
• איך השתנו החלומות של גיל 20 במהלך פיתוח הקריירה בגיל 30?
• האם לכאן רציתי להגיע מבחינה מקצועיתאולי הגיע הזמן לשנות כיוון?
• אולי אחזור לתכנית המקורית? (למי שלמדה משהו אחד ועוסקת במשהו אחר לגמרי)
• אולי כדאי לצאת עכשיו לטיול ההוא שאני חולמת עליו, כי אם המהלך הזה יצליח, מי יודע אם ומתי אוכל?
• אולי נעבור למדינה אחרת? (בגלל שגרתי כמה שנים בחו"ל, החשק לחזור "רק לכמה שנים" עדיין קיים)

אז אחיותיי גיבורות התהילה!
שאו פניכן באופטימיות לעבר התהליך, אך אל תהיו נאיביות. היו מלאות אמונה שתחבקו תינוק בסוף התהליך, אל תתייאשו במהלך הטיפולים, אך קבעו לעצמכן נקודות שבהן אתן עוצרות ושוקלות את המהלכים שלכן קדימה. ותעשו לי טובה אישית, ובחרו נקודת סיום. שלי היתה גיל 45, הגיל שבו מסתיימת התמיכה הממשלתית. יש חיים בלי ילדים. יש חיים טובים בלי ילדים. האם לא נוכל להיות נשים מלאות בלי החוויה הזאת? אני רוצה להאמין שכן. אני לא נולדתי להיות רק "אמא". אני הרבה יותר, ואני תורמת הרבה יותר לסביבתי מאנשים אחרים, שכל מה שיש להם להציע זה את המשכיות הגנים שלהם ותו לא.
אני חושבת שאנגלה מרקל ותרזה מיי מוכיחות את זה כל יום.