ברוכה הבאה לרכבת הרים רגשית ו"כיפית" מאין כמוה, שמתבטאת מעל לכל במעברים חדים בין יאוש לתקוה ליאוש, אם זאת התמודדות עם תוצאה שלילית או הפלה טבעית, או עם השפעת ההורמונים על המצב-רוח ועל ההגיון בכלל. הסיבה שלא פגעתי פיזית באף אחד במהלך תקופת הטיפולים, היא עדות לחוזק הנפשי שלי וליכולת שלי להבדיל בין טוב לרע.
התגובות שלי שמתוארות כאן, חזרו שוב ושוב בכל סבב מחדש, אך ההתמודדות היתה קצת שונה מפעם לפעם. לאחר שניים-שלושה סבבים של טיפולים את מתחילה להכנס למצב של "טייס אוטומטי". את מרגישה לפעמים שקצת איבדת את המטרה הסופית, ואת רק עוסקת כרגע במטרה נקודתית אחת ויחידה, להכנס להריון. נכון שזאת המטרה, אבל כשהתחלתי את הטיפולים חלמתי על ילד או ילדה. ואחר-כך רק הייתי עסוקה בתוצאות הבדיקות בכל שלב, בלי להסתכל קדימה. אני חושבת שזה קורה לכולן. כדאי לעצור מדי פעם ולהזכר למה אנחנו עושות את זה ומה המטרה הסופית, כמו למשל, לעמוד ליד האוטובוס בבקו"ם ולנופף לשלום כשאת חונקת את הדמעות.

תגובות לתשובה שלילית לבדיקת הריון:
• לעזאזל! מתיש ת'אמ-אמא.
• להתחיל הכל מחדש? אחרי כל הזריקות האלה?
• להתחיל שוב, אחרי שקמתי מוקדם בבוקר, כדי שידקרו אותי ושידחפו לי את האולטרסאונד המזורגג הזה? עם הג'ל המעצבן הזה, שכבר כמעט למדתי איך ללבוש את התחתונים בצורה כזאת, שהוא לא ילכלכך אותם עד שאגיע לשירותים, כדי לנקות את עצמי, ואוכל להמשיך למשרד כאילו כלום?
• לעזאזל! הלכה עוד מנה.
• צריכה לארגן בילוי עם חברה ולשתות כוס יין, עד הסבב הבא.
• בושה. זוכרות אותה מהפתיחה? אז מה לא בסדר אצלי? למה המערכת שלי כ"כ דפוקה? מאכזבת שכמוני. איך אני מספרת את זה למי שהיה איתי בתהליך?

תגובות להפלה טבעית, אובדן עובר:
בנוסף למתואר מעלה, בואי נמשיך מהברור מכל – זה קשה! מאז ומעולם גרסתי, שלדעתי הדבר הקשה ביותר הוא לאבד ילד. אין נורא מזה לדעתי. אני לא צריכה להיות הורה כדי להבין את זה. לצערי, הבנתי עד כמה אני לא מסוגלת לדמיין בכלל את הכאב, כאשר איבדתי את העוברים בטרימסטר הראשון בשלושת ההריונות שלי. תחושת האובדן האיומה והאבל הכבד שהיכו בי הפתיעו אותי מאוד, כי לא חשבתי שאגיב כך.

ההריון הראשון היה אחרי ההזרעה הראשונה. הייתי מאושרת. אני זוכרת שהרגשתי גם את ההשרשה, שקורית בערך כעשרה ימים אחרי ההזרעה, אותו שלב שבו העובר נקלט בבטחה ברחם. הי לי מין כאב חד אבל עמום מכיוון הרחם לצד השמאלי הפנימי של הירך.
בבדיקת הריון, שבועיים אחרי ההזרעה, הערך של הבטא, אותו הורמון שמצביע על הריון, היה מאוד מרשים, והייתי מאושרת. הסתובבתי עם חזה מתוח, גאה בעצמי מאוד, טופחת לעצמי על השכם ומחייכת לעצמי בהיסח דעת. התחלתי לשיר לעובר שצמח בתוכי, ליטפתי את הבטן, דמיינתי את הנשמה שלו נכנסת לגוף שלי. הבטחתי המון הבטחות, שידרתי לו בדמיוני את החיים המשותפים שלנו. נכנסתי לחדר עבודה שלי, שיעדתי להפוך אותו ביום מין הימים לחדר ילדים, וסיפרתי לו או לה איזה רהיט יהיה איפה, באיזה צבעים נצבע את החדר ועוד. האמנתי בכל ליבי שהנה, על הפעם הראשונה הצלחתי ואני בדרך הנכונה.
המתנתי בסבלנות מעושה עוד חמישה שבועות, עד השבוע השביעי, והלכתי לבדיקת אולטרסאונד כדי לראות את הבייבי שלי. נשכבתי על המיטה, הטכנאית התחילה בבדיקתה והמתנתי למוצא פיה. היא אמרה "אוקיי, הנה השק הריון"…גם אני ראיתי אותו, כי המוניטור הנוסף היה תלוי מולי, אבל המתנתי לראות משהו נוסף שם. וכלום. לא ממש ידעתי למה לצפות בשלב זה, אבל הבנתי שמשהו לא בסדר. היא הזיזה את המקל המזורגג הזה ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, מודדת את השק, בודקת, ושוב בודקת, ואומרת לי בקול שקט "אני מצטערת אבל אין דופק, נראה שההריון הפסיק להתפתח בשבוע 6 פלוס 3" (שבוע ששי ושלושה ימים). סיימתי את הבדיקה, התלבשתי ואספתי את הדף המודפס עליו התוצאה. יצאתי מהבנין, ונסעתי לים. לא הצלחתי לנשום. גם לא בכיתי. עדיין. שוחחתי עם הרופאה באותו ערב וקבענו שאגיע למחרת.
כשהגעתי למשרדה היא גם חיפשה אותו, את הדופק. קיוותה שאולי נפלה טעות. אבל לא היה לו זכר.
החלטנו יחד שזה יהיה בזבוז של זמן להמתין להפלה טבעית. ובגלל שלא רציתי שיתקרבו אלי עם סכין לרחם בשלב זה של חיי, החלטתי להפיל בעזרת כדורים.

כדורים, אז ככה. זאת חוויה לא קלה. הרופאה שלי קראה לזה "מיני לידה", אבל רק אחרי שסיפרתי לה מה עברתי איתם. זוכרות את הקטע של מתן מידע? למה לא לספר לי למה אני אמורה לצפות? ואם וכמה יכאב לי? ושכדאי לרכוש מראש תחתוני חיתול או לפחות פדים עבים שמיועדים לבריחות שתן? אז תגידו " את יכולה לשאול". נכון. ושאלתי. אבל כשאת לא ממש יודעת מה לשאול, את צריכה שינדבו לך מידע. בין התשובות שקיבלתי לשאלותיי "מה אני אמורה להרגיש" ו"מה הכדורים בעצם עושים" לבין מה שבאמת קרה, היה הבדל של שמיים וארץ.
אז מה שקורה עם הכדורים הוא בעצם סוג של מיני לידה, כפי שהרופאה שלי כינתה את זה. הכדורים גורמים לכיווצים חזקים, כלומר לצירים, ואז הרחם מפיל את העובר. אז הצירים מן הסתם לא היו חזקים כמו בלידה, אבל עבר עלי לילה בלי שינה. לא ידעתי אם לעמוד, לשכב, לשבת או ללכת. צעקתי מתוך כאב. ניסיתי לנשום כמו שמראים בסרטים הוליוודיים, ניסיתי להתנדנד כמו תינוק, בעמידת שש, אחורה קדימה, כדי להקל על הגב התחתון. מה לא! שלא לדבר שאת כל אלה עשיתי במרחק פסיעה וחצי מחדר אמבטיה, כי נהרות נהרות נזלו ממני החוצה. בכל פעם שיצאו גושים חשבתי לעצמי…אנחנו מכירות את הגושים האלה מהמחזור החודשי, אבל הפעם…אני צריכה להרחיב? באיזשהו שלב פשוט התיישבתי על האסלה ונתתי לזה לזרום. זה בלתי נשלט. כיף. הדימומים החזקים מאוד פסקו אחרי 18 שעות בערך, והשאר היה כמו מחזור רגיל. כעבור שבוע הלכתי לבדיקה לוודא שההפלה עברה בהצלחה והרחם נראה "נקי". לקח לי כמה חודשים להתאושש לפני שיכולתי להתחיל מחדש.

ההריון השני קרה בהזרעה השלישית. ושוב עברתי את כל מה שתיארתי בהריון הראשון, והפעם התווסף לו פחד, שלפעמים שיתק, עד שהגיע השבוע השביעי המיוחל שבו הפעם ראיתי דופק! אני זוכרת את התחושה המדהימה שהרגשתי אחרי שראיתי את הדופק באולטרסאונד. זה נראה כמו הבהוב של אור. האור הכי יפה ביקום. וחשתי סוג של התעלות רוחנית כזאת, מין תחושה יותר חזקה מהרגע שגיליתי שאני בהריון, הבנה חזקה יותר שבתוכי יש יצור חי עם נשמה ואני אחראית עליו.
אבל, למה פרפרים ופרחים אם אפשר להרוס? הטכנאית אמרה לי שקצב הדופק לא מוצא חן בעיניה, ושהוא יחסית חלש למה שהוא אמור להיות, ושאגיע בעוד שבוע לבדיקה נוספת. התוצאות הועברו לרופאה שלי, שאמרה שצריך לחכות ולראות. בינתיים, כלפי חוץ, ניסיתי להמשיך כרגיל איכשהו, כשבפנים ידעתי שיש לי עובר שכנראה גוסס בתוכי ואין לי שום דרך להציל אותו.
שבוע אח"כ התייצבתי לבדיקה נוספת, וכבה האור. לא היה דופק. עננים כיסו לי את העיניים והכל התקדר. ניסיתי לשמור על איפוק. אמרתי תודה. המתנתי שהטכנאית תדפיס לי את התוצאות וירדתי במהירות במדרגות, כדי להמנע מלהמתין למעלית וליייבב בין אנשים זרים. הדמעות ירדו בלי שליטה. עוד לא הצלחתי לדברר לעצמי את העצב והכאב. פשוט ירדו דמעות. לא חשבתי שאני בוכה, פשוט ירדו דמעות. גם הפעם נסעתי לים. אני חושבת שזה היה בנובמבר. ישבתי באיזה בית קפה על החוף, שהיה פתוח ביום אפור שנראה בדיוק כמו שנראיתי בפנים.

ההריון השלישי היה אחרי טיפול ההפריה השני. גם הוא היה כמו הראשון. וכבר הבנתן את הקטע.

לא, זה לא "שום דבר כי עוד לא התפתח כלום". זה כואב לאבד עובר אחרי שהחזקת אותו כמעט עשרה שבועות (כולל המתנה לבדיקות חוזרות והפלה), ובשלב מסויים הבנת שהוא דועך ואין לך דרך לעזור לו. את אמא שלו, הוא בתוכך, ואין לך דרך לעזור לו. שלא יבטלו לי את הרגש הזה. זה היה קשה. זה היה כואב. שלוש פעמים הייתי בהריון. ואני עדיין חושבת על כל אחד מהעוברים האלה ומי הם היו יכולים להיות.

למה זה קרה? כי ככה. זאת פחות או יותר תשובת הרופאות. כל מילה אחרת רק עוטפת את התשובה הזאת, כי הן לא באמת יודעות וגם אנחנו לא. אם את צעירה – החומר הגנטי שלך פגום, אם את מעל 40, אז תוסיפי לזה שהביצית שלך זקנה מדי. ויש עוד סיבות שונות ומגוונות.

אני למשל מאשימה את מחלת הנשיקה (מונונוקליאוזיס) שביקרה אותי בגיל 41 ונשארה קרוב לשנתיים ברמת פעילות כזאת או אחרת. מחלת הנשיקה ידועה בפגיעה בעוברים ובגרימת הפלות בטרימסטר הראשון. הרופאות אמרו שהמחלה כבר לא פעילה אחרי חצי שנה ואני יכולה להתחיל בטיפולים. אולי הן טעו ושלוש ההפלות שחויתי קשורות לזה? לכי תדעי. אין לי מושג. אבל כמו שכתבתי בתחילת דבריי, השלמתי עם המצב וחישבתי מסלול מחדש. והחיים יפים. מאוד. באמת.