לבלוג שלי בנושא טיפולי פוריות שלוש מטרות. הראשונה – לשתף במידע שצברתי במהלך שלוש שנות טיפולים הורמונליים ונסיונות להרות, כרווקה בת 40+, כי כשהתחלתי את הטיפולים הרגשתי שהמידע הרלוונטי אינו מרוכז, אינו מדוייק והייתי צריכה לחלוב את אנשי המקצוע כדי לקבל אותו. השנייה – לתת לכן, שעוברות את התהליך, מקום שבו תוכלו לשתף, לספר, להתלונן, לייבב בצוותא וגם להתייעץ עם חכמת ההמונים, או ההמונות. והשלישית – לתת ביטוי ולתת כתף לרוב השקט והדומם של נשים כמוני, שעוברות טיפולים שמסתיימים בכאב לב, כי מצאתי שהכתבות והפוסטים שמתפרסמים, הם של אותו מיעוט שהצליח ללדת ילדים בריאים. משרד הבריאות מדווח שבממוצע רק 7% מהנשים בנות 40+ שעוברות טיפולי פוריות מצליחות להרות וללדת תינוק בריא. לצפייה בדו"ח של משרד הבריאות מ-2016.

לפני שחלקכן סוקלות אותי, אני מבקשת לציין, שלמרות הנתונים ולמרות כל מה שחוויתי וכל מה שאני יודעת היום, לא הייתי מוותרת על התקופה הזאת. לפחות אני יודעת שניסיתי ושנתתי את כל כולי לתהליך. עברתי עשרה טיפולים סה"כ, שש הזרעות וארבעה טיפולי הפריה חוץ גופית – IVF. נקלטתי שלוש פעמים. בכל פעם הצלחתי להחזיק את העובר כמעט עד סוף טרימסטר ראשון. תחושת האובדן, הכאב, היאוש והעצב הם רגשות שהולכים איתי עד היום. יחד עם זאת, למדתי לקבל את התוצאה הסופית ולהשלים עמה. מה לעשות. בסיבוב הזה, נועדתי להיות אמא ליצורים פרוותיים. ויכול להיות שהבלוג הזה הוא גם חלק מתהליך תרפויטי אישי.
ואת שם שמתנדנדת ובכלל לא בטוחה אם זה שווה את זה, אז דעי לך שאת לא חייבת לנסות רק כדי לרצות מישהו או משהו. מותר לך להגיד שלך זה לא מתאים. וגם לך יש כאן מקום.

המידע כאן מבוסס על החויה האישית שלי והתגובות הפיזיות והרגשיות שלי בלבד. המלצותיי הן אך ורק כאלה – המלצות בלבד, ומבוססות החוויות האישיות שלי והתפיסה האישית שלי את העולם בו אנו חיות. יכול להיות שמי שעוברת טיפולים עם בן/בת זוג לא תתחבר לכל מה שכתוב כאן. בכל מקרה, אני מאחלת מכל הלב, בכל דרך שבחרת לעבור את הטיפולים, שמי שמתלווים אלייך למסע, יהיו קשובים לרגשותייך, לצרכייך ויתמכו בך בכל שלב, כפי שאת צריכה ורוצה. פעם אחת בחייך שימי את עצמך במרכז. (כמה מכן מחייכות לעצמן מתוך הבנה עמוקה על מה אני מדברת).

גם בחרתי להתייחס לצוות הרפואי בלשון נקבה בלבד, כי זה בלוג של נשים, על נשים. למי שתוהה.

שמי אסנת ואני שמחה, אופטימית עד כדי נאיביות, רגישה, חזקה ומצחיקה, עם לב רחב. אני גם אוהבת סרקזם. מאוד. אז לפעמים אשמע סרקסטית. לפעמים אשמע כעוסה ומאוכזבת מהיקום – החויה שלי, ההצגה שלי, המסך עולה:

בואי נרחיב את שלוש המטרות של הבלוג:
לצערי, בזמן שעברתי את הטיפולים, נתקלתי בזלזול של המערכת, גלוי או סמוי. את המידע הייתי צריכה ללמוד לבד, לברר לבד, בלי שאף אחת מנחה, או מסבירה, או מובילה. נתחיל בכך שהרופאות מקמצנות במידע, או פשוט אינן חושבות שאנו צריכות לדעת, כי הן למדו ואנחנו לא…ונסיים בכך שאת אישה, ושפשוט תתני לצוות לעשות את מה שהם יודעים ואל תפריעי. הגוף שלך עכשיו שלהם.

שימי לב שזאת התנהגות אופיינית כלפי נשים. או שלא נותנים לנו מידע, או אם כבר נותנים, אז מתחילים איתנו מהמפץ הגדול, כי מראש מתייחסים אלינו כאילו אנחנו טפשות. אנו שואלות שאלה פשוטה ומקבלות תשובות לא רציניות, לא עניינייות ולא מקצועיות. רק לאחר שאנו עומדות על שלנו ומראות ידע, מתחילים לכבד אותנו כיצור תבוני בעל מחשבה עצמאית. בד"כ מתווספת לכך תגית כלשהי של "היא אגרסיבית" או "היא קשוחה", "עקשנית" "קשה"… ולא חלילה "היא לקוחה שלנו, בואו ניתן לה את כל המידע שהיא מבקשת". אז נכון שבמקומות מסויימים זה לא כך, אבל תמיד נשים צריכות לעבוד קשה כדי לקבל דברים שלגברים פשוט קל יותר. זה נכון בכל תחום. אם בא לכן לשמוע על אישה שממש מצליחה לדייק את הנושא הזה, כי היא היתה בעבר גבר, ופתאום מבינה את האבסורד, ממליצה על הרצאת "טד" קצרה שלא קשורה לטיפולים, אבל נוגעת בנושא הזה בכלליות, ומסתבר שהגוף שלנו נחלת הכלל. כשאת מתחילה בטיפולים, את חושבת שרוב המטפלים ובמיוחד המטפלות יהיו רגישים ורגישות אלייך, ישמרו על האינטימיות שלך ועל כבוד גופך. אז זהו, שברגע שאת עוברת בדיקות וטיפולים – גופך הוא אכן נחלת הכלל.
פעם אחת, לפני אחת השאיבות, מצאתי עצמי נוזפת בצוות הרפואי, שלא הפסיק להכנס ולצאת מחדר הטיפולים, כשאני כבר שוכבת עם רגליים פשוקות והדלת נפתחת כל הזמן למסדרון…זה ממש הכעיס. ומכעיס עוד יותר, היה שהרופאה שלי התלוצצה איתי על זה, ואפילו קצת נזפה בי בחזרה, עם משפט בסגנון של: "כן, כולם רוצים לבוא לראות לך…". נו, באמת. קצת כבוד למטופלת.

בגלל שתמיד מתלווה לתהליך הזה מין קשר שתיקה בינך לבינך, או בינך לבין האדם הנוסף שמלווה אותך, אנו מוצאות את עצמנו מתמודדות עם הנטל הרגשי הכבד לבד ובטוחות שמשהו לא בסדר אצלנו. שאנחנו "סתם מגזימות". אנחנו מפחדות לדבר על זה, לשתף בחוויות ומרגישות לבד בעולם, משתבללות ומתמודדות בשקט בשקט בחדרים הפנימיים שלנו. לעיתים אף סובלות שלא לצורך מבעיות רפואיות מיותרות בשם המטרה המקודשת – ראי התייחסות לנושא בפוסט על תמיכות. ואני כאן כדי לומר לך שאת לא לבד! זה לא רק את! ולא, זה לא "סתם הגזמה"! זה תהליך קשה, רגשית ופיזית. אז אל תתני לאף אחד להקטין את החוויה, בין אם היא טובה ובין אם היא רעה.

ההתמודדות האישית, ההשתבללות והפרישה מחיי חברה, נעוצה בתרבות "הפולנית" של כולנו, לא משנה מאיפה אנחנו. בואי נתחיל עם הבושה. מילה נהדרת (לא!). אצל נשים בנות 40+ זה מתבטא באיך מוצלחת, מוכשרת, יפה, חכמה, מהממת כמוך הגיעה לגיל הזה בלי בעל תומך ואוהב, שלושה ילדים, שני כלבים וחמישה חתולים. ואצל נשים בכלל, זה מתבטא בכעס על הגוף שמאכזב.
נמשיך עם ה"קטע" הכי דפוק, שלא משנה כמה נאורה ומתקדמת את – יש פחד מעין הרע. לא ברור. אני לא מאמינה בכל זה ועדיין, בטיפולים, המילים "טפו טפו טפו" ו"חמסה, חמסה, חמסה" יצאו מפי לא פעם ולא פעמיים.
וגם ההורמונים משבשים את החשיבה – ראי הוזהרת, וראי פוסט בנושא הורמונים וזריקות. אנחנו פשוט Overwhelmed – המומות ומוצפות רגשית מהבלאגן שבתוכנו.
ואני מניחה שיש דברים נוספים, שאני פשוט לא זוכרת שחשתי אותם, או שאולי אצלי הם היו פחות דומיננטיים ואצלכן יותר. זה המקום שלכן לשתף, לספר ולשפוך – אשמח לשמוע מכן ולפתח את הנושא.

והחלק הזה מיועד לבנות 40+. כפי שציינתי בראשית דבריי, אחוזים גבוהים מאוד מהנשים שמתחילות את הטיפולים בגיל זה, לא מצליחות ללדת מהחומר הגנטי האישי, כלומר מביצית אישית. הרופאים דוחפים אותנו לכך ממניעים כלכליים, החברה דוחפת אותנו ממניעים תרבותיים, ואנו הורסות לעצמנו את הגוף ואת הנשמה, ויכול להיות שלפני שאנחנו נכנסות לתוך ההרפתקה הזאת, מותר לנו לעצור ולשאול אם זה בכלל מתאים עכשיו. שאולי אם הגעתי עד הלום בלי משפחה עם שלושה ילדים, חמישה חתולים ושלושה כלבים, אז לא חייבים. שאולי עכשיו אני עייפה מדי. שאולי כבר בניתי לעצמי חיים מאוד נוחים, ואולי שינוי של 180 מעלות "גדול" עלי. שאולי כל הענין הכלכלי מפחיד אותי, כי בכל זאת, אני מכלכלת את עצמי בעצמי. ועוד שאלות רציניות, כבדות משקל שצריך לתת להן מקום אמיתי וכן, לפני ובזמן הטיפולים.
הגיע הזמן שגם לאלו מאיתנו, שעברו טיפולים ללא הצלחה, יהיה מקום לחלוק את הסיפור האישי שלנו ולא לפחד. לעמוד גאות ומאושרות ולהפסיק להאמין שלא הגשמנו את עצמנו, כי אנחנו לא אמהות. זאת לא כל מהותנו בחיים. הלן קלר ואמיליה ארהרט לא היו אמהות, וראו איזה חותם הן השאירו.