אז אולי אתחיל מהסוף: בסוף אני לא אמא. לא הצלחתי ובחרתי בחירה מושכלת לסיים את התהליך בגיל 45 ולחיות חיים בלי ילדים.
עברו כמעט שנתיים מאז שסיימתי את התהליך, ותכלס, חוץ מעשרה ק"ג עודף מהטיפולים, שעדיין לא הצלחתי להשיל (תחת ההגדרה של "אכילה רגשית" תמצאו תמונה שלי), החיים שלי נשארו כשהיו. ואלה חיים מאוד נוחים, ואת אלה אני מכירה. הייתי מאושרת לפני ואני מאושרת גם עכשיו. כן, כזאת אני, אופטימית חסרת תקנה. כבר הודיתי בכך בפוסט "פתח דבר".

כן, אני שלמה עם ההחלטה. מראש סגרתי עם עצמי שאסיים את הטיפולים בגיל 45, כשתסתיים התמיכה הממשלתית. עד אז אעשה את כל המאמצים להיות אמא מהביצית שלי בלבד, אבל (!) אהיה שלמה גם עם העובדה שלא הצלחתי.
לא, לא התאים לי לנסות להרות מתרומת ביצית, למרות שכל הסטטיסטיקות מראות שזאת הדרך אחרי גיל 40.

וכאן זאת ההזדמנות לחדד שוב את המסר בבלוג שלי אליכן:
• דעו והכירו את כל האפשרויות העומדות בפניכן ובחרו בזאת שתהיה נכונה לכן.
• אם מבחינתכן להיות אמא זה "ייהרג ואל יעבור" אז אל תתקעו על דברים שלא עובדים לכן. לדוגמה: אם הרופאה אומרת לכן בצורה חד-משמעית שהדרך להרות היא בעזרת תרומת ביצית, אז לכו על זה. אל תיעלבו. להיות אמא זה יותר חשוב מלהעלב.
• אם אתן/ם יכולות ויכולים – תאמצו. תהיו משפחת אומנה. פיתחו את הראש ואת הלב.
• הכנסו לתהליך בעיניים פקוחות.
• הכירו והבינו כל שלב בתהליך.
• אל תתביישו לשאול את הרופאות והאחיות כל שאלה. גם פעמיים. גם שלוש פעמים. עד שתבינו.

כל הסיפור של הבלוג התחיל כי נמאס לי לקרוא כתבות של נשים שעברו טיפולים קשים, הצליחו להרות וללדת ומספרות לכולן, שהנה, גם את יכולה. כשהתחלתי, ידעתי שאחוזי ההצלחה של נשים שעוברות טיפולים נמוכים, אך כשראיתי את דו"ח משרד הבריאות כ"כ כעסתי, כי לא הבנתי היכן כל אלה שלא הצליחו להרות?
תבינו, אחוזי ההצלחה לנשים שעוברות טיפולים, לא אלה שנקלטות רק מזה שבעלן מביט בהן במבט עורג, עומדים על בערך 35% לנשים עד גיל 35, 20% עד גיל 39, ואז יש צניחה משמעותית ל-5% אחרי גיל 40, וצניחה נוספת לפחות מ-3% אחרי גיל 43. זה מטורף! אז איפה הן? למה לא נותנים להן מקום? ואז הבנתי שהבושה וההשתבללות שאני חשתי, משפיעות על כולן ולכן אנחנו שותקות.

לאחר שלוש שנות טיפולים ושנה נוספת של בעיות בריאותיות בגלל הטיפולים, אני יכולה לומר שהיום אני פחות או יותר יודעת מה הכיוון החדש שלי בחיים. אני מרגישה שהתחלתי פרק חדש, אמנם שונה ממה שתכננתי, אבל, כנראה, שמאוד מתאים ונכון לי. יש משהו מאוד משחרר בלהיות אחראית לעצמך בלבד.

כן, אני עד כדי כך שלמה עם הידיעה הזאת שלא אהיה אמא בגלגול הזה. האם עדיין אני חושבת על מה אם? ולו קרה? בהחלט! אבל הצלחתי להתייחס לתוצאות לא כגזר דין, אלא כהבטחה לחיים אחרים, טובים ומעניינים לא פחות. אפילו זוגיות בריאה הפתיעה אותי באמצע החיים. גם רווק בלי. בדיוק כמוני. והאויר כולו ורוד, מלא לבבות, פרפרים וסוסי חד-קרן. איכשהו היקום כיוון את הדברים ככה.

אז אני נושאת פני קדימה, לוקחת נשימה עמוקה, פותחת את עצמי ומשתפת בחוויותי, כדי לתמוך, לסייע, לעזור ולייעץ לכל מי שבתהליך. ולא פחות חשוב, לתמוך ולסייע למי שהחליטה לסיים את התהליך ובחרה בחיים בלי ילדים, להפסיק לפחד ולהתחיל לדבר על על זה בפתיחות. הכל בסדר.

ועוד המלצה קטנה, לאחר שביקרתי בהרבה פורומים ובקבוצות אונליין בנושא פוריות: תהיו טובות, תפסיקו להתעסק בלמי יש מה ולמה. כל אחת והסיפור שלה.

תקבלו באהבה ותפיצו אהבה.

שולחת לעברכן גלים גלים של אהבה.